<h1>ספר החינוך מצוה כ"ד</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים, שנאמר [שמות ט"ז] אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ובא הפירוש עליו שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ד' מילין, והמיל אלפים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר אפילו היתה גדולה כנינוה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר. משרשי מצוה זו שנזכור ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב [שמות כ'] בפירוש במצות שבת כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת י"ב מילין אין בו טורח רב. דיני המצוה כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, וכן מי שיצא חוץ לתחום לרצונו או לאונסו או ברשות בית דין. ואם הוקף במחיצה בשבת מה דינו, ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושירים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנין, ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכומרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה מה דינן עם העיר, ועיר ארוכה, מרובעת, עגולה, עשויה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה, ובאי זה חבל מודדין, וכמה שיעורו של חבל, והגיע לגיא או להר או לכותל כיצד מודד בה, ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחומין, ויתר פרטיה מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא עירובין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלש פרסאות לוקה, וכן אם הלך אפילו אמה אחת יותר חוץ לאלפים אמה סמוך לעיר לוקה מכת מרדות דרבנן. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב [בהשגות לספר המצוות] כי מה שאמר הרמב"ם זכרונו לברכה בספר המצוות שלו דאיסור תחומין דאורייתא הוא ביותר מאלפים אמה, וכן מה שאמר בחיבורו הגדול [פ"ז מהל' שבת ה"א] שחזר מזה וכתב שהשיעור של תורה הוא שלש פרסאות, כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאורייתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו שהיא גמרת בבל שאנו סומכין עליה בכל דברינו. והרבה הרב ראיותיו על זה במצות שי"ג מן הלאוין. והוא יפרש אל יצא כמו אל יוציא, כמו שיש במסכת עירובין מאן דמשמע ליה הכי.
